<h1>האורה לרש"י ח"ב סימן א'</h1>
<h2>דף סא.</h2>
ועוד יש בני אדם שקורין לאותן שבעה ימים האחרונים ימי ליבונה לפי שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים נאים וכולן [אינן] פורשת עכשיו מן הטומאה ואוכלת ושותות עם בעליהן, ועושות לבעליהן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה מזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו ליבון שלהן. ותשובה להן ממה ששנינו בפרק ראשון דמסכת (נדה) [שבת] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה [פירוש כיוצא בו, לעשות סייג וגדר והרחקה לעבירה שאמרו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה], מתוך שמתיחדין יבוא לבעול זבה שהוא בכרת, ותנא עלה תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזירתן בבתי כניסיות ובבתי מדרשות, אמרה להם כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך [דברים ל' כ'] בעלי שקרא הרבה, ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שמחזירה דבר, פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לו חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי לבוניך מה הוא אצלך, אמרה לו אכל עמי, ושתה עמי, ויישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה על דעתו לדבר אחר, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה [ויקרא י"ח י"ט] כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הוה במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה, פי' ושימש תלמידי חכמים להסבירו סתימות המשנה וטעמיה הוא הנקרא תלמיד, נידותיך כל שבעה של ראייה ראשונה, ואליהו שמע בישיבה של מעלה שלפיכך נענש אותו תלמיד, ולפיכך שאל לה איסור נדה משאר איסורין, ומה ששאל על הנדות תחילה ואחר כך על הליבון, לפי שהיה רוצה שתתודה, וכן אמר לה בימי נדותיך מהו אצלך, דשמא נכשל בהן, ולפיכך נכרת, ואמרה לו חס ושלום וכו' השתא אודי לי מיהו בימי ליבוניך, מהו אצלך וכו' ואותן ימי ליבון ששאל לה אליהו הן שבעה נקיים שזבה יושבת מן התורה, ולא אותן ז' שהחמירו על עצמן, לפי שבזמן אותו תלמיד היו מחזיקות בדין תורה, שהרי אותו מצינו שהיה בימי התנאים, כדקתני התם, דתניא מעשה וכו' ואותו חומרא מימי רבי זירא ואילך היתה, שהרי הוא אומרה בכל מקום, ועוד שרבי סוף התנאים היה ובימי רבי מצינו בפירוש שלא היתה אותה חומרא, דתניא בפרק אחרון דנדה [ס"ו ע"א] התקין רבי שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא שנים ששה והם שלשה תשב שבעה נקיים, ותקנה זו של רבי אינו דומה לאותו שבימי רבי זירא, הא למדת מכאן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות בעצמן, אלא ליבוניך, כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים, לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה, בנדת טומאתה, פי' עד שתבוא במים לטבילה הוא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה תהיה בהויתה תהא, עד שתבוא במים, בתורת כהנים, מטה חדא הואי ורחבה ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי, סינר שהוא חוגרת בה ומגיע ממתנים למטה, הרי משנה, והרי ברייתא, מתוכן אתה למד אע"פ שמתרחצת בחמין ומתלבנת באותן שבעה נקיים, והן נקיים ולבנים בלא ראיית דם, אף על פי כן אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול, לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין, אעפי"כ שעשתה כל כך אסורה ליגע לבעלה, כדתנן במס' כתובות [ס"א ע"א] כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שיש חימוד במלאכות אלו יותר משאר מלאכות, ומתוך חימוד באין לידי עבירה, וכל זמן שלא טבלה ישנה בהכרת, אע"פ שיש בהן שבעה נקיים, כדילפינן בגזירה שוה בבשר על גבי גחלים. דמה זבה הבא עליה כל זמן שלא טבלה ישנו בהכרת. לפי שאינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ואפילו תשב מאה ואלפים נקיים, כדאמרינן [נדה ס"ז ע"ב] ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, כלומר אחר הטבילה, אף נדה נמי אינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ולפיכך אסורה לקרב אצל בעלה לעולם עד שתטבול. כך ראיתי רבי נוהג אפילו במסירת מפתח או שום דבר מידו לידה היה פורש. ואם תאמר וכי מאחר שמצינו שנדה צריכה טבילה, מהו זו טהרה שעושות בחמין, דע והבן שהנשים בדאוה מלבן, לפי שבשעת טומאתן היו מחליפות בגדיהן ולובשות מכוערות כדי שתתגנו על בעליהן, ולא יבואו לידי הרגל עבירה. ואחר שהיו פוסקות לשבעתן היו רוחצות ולובשות בגדים נאים, לפי שהיה קשה להן להתגנות כל כך, ואשר ראו כתוב ימי ליבון האשה התחילו לומר שאלו הן הימים שדברו חכמים, והתחילו לעשותן קבע והיו משרתות את בעליהן באותן הימים, ואסור לעשות כן, דהא אמרינן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה עד שתטבול קאמרינן וישר כח האשה שאינה מתלבנת ואינה רוחצת ומתגנה לעולם על בעלה עד שתטבול, שכשם שישנה בהכרת בעת טומאתה ישנה נמי עד לאחר טבילה כאשר פרשתי, ולפיכך לא תתלבן. ועוד יש רעה חולה אשר דבקו בה, שמתוך שנהגו באותה רחיצה שעושות בימי ליבון שלהן התחילו לעשותה קבע, ושכחו עיקר רחיצה סמוך לטבילה שנעשית כהלכתה, וכמעט שבאות לידי ממזרות גמור, שהרי אותה רחיצה רחוקה מן הטבילה, וכבר יבשו עליהן כל חבורות וגרבים וחוצצין, ואינה עולה להן טבילה, ומשמשות בהו, ונמצאו נבעלות בנידותן, ובועליהון בועלי נדות, וכולן בכרת במזיד, ולפיכך יש [מצוה] לשכוח אותה מנהג, ולהשפילו, ולעשות לו גדר, שמתוך שעשו אותו קבע התחילו לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין. מידי דהוה שגזרו רבותינו במסכת שבת [י"ד ע"א], שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא, לפי שהתחילו לומר כמו כן.
הנדה והיולדת והמפלת טמאות לקוץ חלה, ואסורות ליגע באחד מאיבריו, ואסורות להתקשט ולהתנאות לפני בעליהן, ואסורות להרבות עמהן שיחה מפני הרגל עבירה. כלים שהנדה נוגעת בהן, בזמן הזה טהורין הן אצל בעלה, שהרי בני אדם שבזמן הזה מטמאין בקברות ובאהל המת ובשרץ ובמת, ולא יטהרו לעולם עד שיזרוק עלינו מלכינו מים לטהרינו. כלים שהנדה נוגעת בהן, מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן הבעל, אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין בקערה אחת, ולא משיורי מאכלה, ולא יושבין על מושבה, ולא מקבלין כלום מידה אלא על ידי אחר. ונותנין אנו לה קערה ומטפחת וסדינין וכרים וכסתות להשתמש בהן בימי נדותה, ולעת טהרתה מכבסת במים אותן בגדים שיש עליהן כתם, ושאר כלי שימושה מדיחה במים ודייה. ומנהג זה יפה לנהגו מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא.
